החלטה בתיק ת"א 10185-07-12

3. המבקשת עותרת, כי בית המשפט יורה על סילוק התובענה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. לטענתה, טענתו העיקרית של המשיב הינה, כי השיתה עליו, לכאורה באופן לא חוקי, תשלום ארנונה בגין נכס שאינו שלו וכי הוא אינו המחזיק בנכס נשוא השומה ואינו הנישום הנכון. לטענתה, קביעת זהות המחזיק לצורך הטלת ארנונה מצויה בסמכות ייחודית של מנהל ארנונה ולפיכך הרי שהיה על המשיב לפנות בהשגה בפני מנהל הארנונה וככל שהשגתו הייתה נדחית היה בידו לפנות בערר לוועדת ערר. עוד ציינה, כי ככל שהמשיב היה רוצה לערר על החלטה זו היה בידו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים.

4. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות. לטענתו, בית משפט זה הינו בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה. המשיב שב על טענותיו לפיהן התגורר עם אמו, כי לא ידוע לו בגין איזה נכס חויב אולם הוא אינו מחזיק בנכס נוסף מלבד הנכס בו מתגורר, כי החיובים התיישנו וכי שילם בעבור תשלומי המים ונותרו אצל המבקשת שיקים. המשיב הוסיף, כי עד היום לא נשלחה לו הודעת חיוב בהתאם לדין כך שיהיה בידו להגיש השגות ו/או בקשות לפטור ו/או כל בקשה אחרת. לטענתו, המבקשת נקטה נגדו בהליך מנהלי תוקפני שאינו מאפשר לו להתגונן. המשיב מוסיף וטוען שהמבקשת מנצלת את ההליך המנהלי ועושה כרצונה מבלי לאפשר לאזרח להתגונן. לטענתו, בעניינו רוב החוב הנטען הינו בגין התקופה עד שנת 2005 ויש בכך כדי להעיד על חוסר תום לב המבקשת. המשיב טוען, כי אין זה ברור מדוע המבקשת שתקה במשך שנים כה רבות, משנת 2002.

5. לטענתו, הוראת סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו- 1976 מלמדת, כי טענתו לפיה לא החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית נתונה לסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר. עם זאת טוען, כי מאחר שלא ידע על החיוב ולא נשלחה אליו הודעה כנדרש הרי שלא היה בידו להגיש ערר והשגה. לטענתו, המקרה בו עסקינן נכנס בגדר המקרים החריגים בהם יש לאפשר להעלות את הסוגיה בפני בית משפט אזרחי בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות. עוד הוסיף, כי לצורך בירור התובענה יש צורך בהגשת ראיות ושמיעת עדים, דבר שאינו אפשרי במסגרת הליך שאינו אזרחי.

6. המשיב הוסיף, כי בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, בית המשפט רשאי לסלק תובענה על הסף אולם אינו חייב לעשות כן וסילוק תובענה על הסף הינו סעד דרסטי.

7. המבקשת הגישה תגובה לתגובת המשיב. במסגרתה טענה, כי המשיב מחזיק בנכס המצוי בחלקה 74 בגוש 17494. במהלך השנים, היא שלחה למשיב התראות בנוגע לחיוביו בגין הנכס האמור. המבקשת טוענת, כי שלחה חיובים תקופתיים מידי חודשיים, מכתבי התראה שנתיים והודעה לפי סעיף 306 לפקודת העיריות. לטענתה, היא מילאה חובותיה על פי דין והמשיב ידע על חובותיו כלפיה והיה בידו להגיש השגה או ערר באשר לחיוביו השונים. לטענת המבקשת, משלא עשה כן אין למשיב להלין אלא על עצמו. המבקשת טוענת, כי המשיב לא הוכיח טענתו לפיה לא קיבל התראות שנשלחו אליו. עוד  טוענת, כי אף אם תתקבל טענת המשיב לפיה לא נשלחו אליו התראות הרי שאין בכך כדי להוות חריג בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק. הסעיף האמור מתייחס למקרים בהם מועלית טענה בנוגע להחזקה בנכס באופן נלווה ונגרר לטענות העיקריות או מקום בו מועלית הטענה במסגרת טענות הגנה של נישום כנגד תביעה שהגישה הרשות ולא מקרה כמו בענייננו אשר בו הוגשה תביעה שעניינה ביטול החלטה לחיוב. עוד טוענת, כי המשיב לא ביקש ולא קיבל את רשות בית המשפט להעלות טענתו לפיה הוא אינו מחזיק בנכס.

8. באשר לטענת המשיב לפיה חובותיו התיישנו טוענת המבקשת, כי אין ממש בטענה זו שכן מרוץ ההתיישנות נפסק כאשר הרשות המקומית פותחת בהליכי אכיפה לגביית החוב בעת שנשלחת הוראת דרישה לתשלום החוב. המבקשת שבה על טענתה לפיה שלחה התראות ודרישות תשלום רבות לאורך השנים. עוד מציינת, כי טענת ההתיישנות מטבעה הינה טענת הגנה ולא עילת תביעה וככל שהמשיב רצה להישען על טענה זו כדי למנוע פעולות אכיפה הרי שהיה עליו לפנות לערכאה המתאימה ולא להעלותה במסגרת תגובה לבקשה.

דיון ומסקנות

9. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי להורות על סילוק התובענה על הסף בדרך של מחיקתה, כפי שיפורט.

10. במסגרת התובענה בה עסקינן טוען המשיב, כי אינו יודע בגין איזה נכס הוטלו החיובים. כן טוען, כי הנכס היחיד שנמצא בחזקתו הינו הנכס בו הוא מתגורר שעד לפני שנתיים התגורר בו עם אמו שקיבלה פטור מתשלום ארנונה ומאז הארנונה בגין הנכס האמור משולמת.

11. הנה כי כן, המשיב טוען, כי הוא לא החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") קובע, כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה, בין היתר, בטענה, כי הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות. מהאמור לעיל עולה, כי הסמכות לדון בטענת המשיב לפיה לא החזיק בנכס הרלוונטי מסורה למנהל הארנונה, אשר על החלטתו ניתן להגיש ערר לוועדת הערר.

12. המשיב טוען, כי לא ידע על החיוב וכי לא נשלחה אליו הודעה כנדרש ולכן ממילא לא היה בידו להגיש השגה בנוגע לחיוב. לטענתו, בנסיבות אלו ולאור האמור בסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות הרי שעסקינן במקרה חריג אשר יש בו בכדי לאפשר לו להעלות טענותיו בפני בית משפט אזרחי. איני מקבלת טענה זו.

13. סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות קובע, כי "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

14. בדברי הכנסת במסגרת דיון באשר להצעה לתיקון החוק הסביר יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה את מטרת התיקון כדלקמן: "הוספה הוראה שלפיה אדם שלא השיג, כלומר שלא ערער לפי חוק מיוחד זה בטענה שחויב אף על פי שלא היה מחזיק, יוכל בכל זאת להעלות את הטענה אם ייתבע בדין לשלם את הארנונה" (ד"כ תשנ"ד, 8784) (ההדגשה אינה במקור).

15. מקובלת עליי טענת המבקשת, לפיה סעיף 3(ג) מאפשר להעלות טענה לפי סעיף 3(א)(3) בפני בית משפט אזרחי אף אם לא הוגשה השגה במועד במקרה בו הוגשה תביעה נגד הנישום ולא במקרה בו הנישום מבקש להעלות טענה כאמור במסגרת תביעה אשר הגיש. קרי, עסקינן בטענת מגן ולא בטענת חרב.

16. בעניין זה אציין, כי המשיב עצמו הודה שהסמכות לדון בטענתו לפיה לא החזיק בנכס מסורה למנהל ארנונה אך טען, כי המקרה בו עסקינן נכנס בגדר המקרים החריגים בהם יש לאפשר להעלות את הסוגיה בפני בית משפט אזרחי בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות.

17. בפסיקה נקבע, כי יתכנו מצבים מיוחדים בהם עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת. נקבע, כי מצבים כאמור מתקיימים מקום בו מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת, כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני. מצאתי, כי המקרה שלפניי אינו נופל בגדר המקרים המיוחדים האמורים. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לשאלה, האם המשיב החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית אם לאו, כרוכה בבירור עובדתי טכני וטענת המשיב אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, כללית וציבורית.